העולם לא השתנה, אנחנו כן.
בעולמו האתנוצנטרי להחריד של הישראלי, היצור הדו-רגלי הנהנתן, שרוצה לבלוע הכל, כמו סוג ירוד במיוחד של פקמן, אלא שלרוע מזלו, נולד לתוך חלל שאין בו כלום, אלא מכבסות מילים וכמה סיסמאות שחוקות וריקות מתוכן, הכללים דומים להחריד, לאין כללים של לואיס קרול, לפיו, הדבר שמאפיין את הכלל, שהוא לא כלל בעצם, אלא תופעה ביזארית כלשהי, שהפכה למיין סטרים.
המילה הכי שמישה בז'רגון של היום יום, היא: "ניצחנו" או "קופחנו". (שמה "קופחנו כי ניצחנו, [או בגלל שכך היה נדמה לנו]").
כך ניצחנו ביום כיפור, כי אויבנו, לא האמינו למראה עינם ולא הפנימו בתחילת המלחמה, כי הם הם המנצחים בעצם.
כמו שניצחנו את החיזבאללה, בעת הנסיגה מלבנון, או כפי שזה הוצג, על ידי האינטלקטואלים, כניצחון השכל על הרגש, רמז לברק של ברק, שהועם מעת זו במידה מסוימת.
או ב"עופרת יצוקה", "חומת מגן", שבמקרה הטוב, היו גולים עצמיים, אבל השופט היה כבר עייף, ולא ראה את הפנדל שהיה עוד קודם.
כך ניצח הימין, ב – 1977, בעת שהעלה חולה נפש לשלטון.
איש צנוע ועניו, ודי סימפטי בעצם, אולם בהעדר כדורים יעילים למחלות הנפש בעת זו, מקרה לגמרי אבוד של מניה דפרסיה, שלא טופל עד שה"ברוך" כל כך בלט, שלמקורביו לא הייתה ברירה, אלא לאפסנו בבית, כדי שהציבור הלא חכם, לא יצטרך להפנים, כי מי שגרר אותו למלחמה מיותרת עד בירות, לא שפוי לגמרי.
זה האיש שבצניעותו, אין להטיל דופי, שפילג את העם הזה וקבע את העדתיות לנצח.
בעזרתה, ובעזרת אספסוף נבער מדעת, משל בנו שנים, עד שהאספסוף החל למשול בו וביורשיו, ועושה זאת עד היום, בהצלחה בלתי מבוטלת.
אלא שהיום האספסוף הוא המיין סטרים, ונציגיו שולטים שלטון ללא מיצרים בפוליטיקה ובבירוקרטיה הישראלית.
בכל מדינה שזה קרה, האנרכיה שולטת.
פרושה, אין חוק, אין סדר ואין שכל.
אצלנו הסדר קצת שונה, בתחילה אבד השכל, אחריו החוק, ובסוף הסדר.
לפי אירועי העשור האחרון, את שלב ה"אין שכל" מיצינו, נותר האין חוק, (אנחנו בעצומו) ואז הלך על הסדר.
אלא שיש כמה פריבילגיות שאלוהים שלל מאתנו בברית הבלתי קדושה, שעלתה לנו בחלק מן הזין.
איננו חביבי העולם, מעולם לא היינו וגם לא נהיה כאלה. שרדנו בזכות ברירה טבעית אכזרית, סוג של סלקציה דרוויניאנית, שחיסלה, באמצעות גויים טובים, את הפחות מוצלחים בקרבנו.
אלה ששרדו לאורך דורות, היו ה"שורדים" עם היכולת.
כך קרה שעם משוקץ ושנוא, ייצר במשך דורות את טובי המוחות והיוצרים בעולם המערבי.
אולם ה"טרייד" הזה, של מצוינות קשורה לתרבות מסוימת.
כל עוד המדינה הזאת שמרה על צביון מערבי והייתה חלק מן העולם המערבי הנאור (כביכול והשולט עדיין), גם מקומנו בו היה מובטח ומכובד, כמו גם ההישרדות שלנו.
אולם איננו עוד כאלה.
המיין סטרים מושך למזרח, לתרבות שרוקנה את ההקשר האיכותי מן הקונספט.
מה שנשאר זה "מוסד סוציולוגי", משוחרר מהקשרים ערכיים, או צבר מאפיינים של קולקטיב, שמשייך ואו מבדיל אותו, מן האחרת.
בהעדר הערכיות משתנים המאזנים.
הערכיות הלכה, נשארים רק המספרים.
ובתחום הזה, המאזן ממש לא לטובתינו.
במשוואה של קרוב למיליארד אל מול שישה מליון, שרובם דומים להחריד למיליארד, אך טבעי שנבלע בהם, בסוג של מעשה פקמן.
ותחי השייטת*.
*למרות שלדעתי, בכל סרט הוליוודי ירוד, אנשי הפעלולים יורדים הרבה יותר מהר בחבל.
אבל אני לגמרי בטוח שכל מה שצריך כדי לשפר את המצב, זה להחליף את החבל.
כותב, מבקר ומייחל.
